תערוכת “אמנים מודרנים” בצריף ה “אהל” – 1926
קובי שמואל
בתערוכה הראשונה, בשנת 1926, הוצגו 20 רישומים, 6 פיתוחי נחושת, 10 ציורים בצבעי מים ו- 39 תמונות שמן שנוצרו על ידי 11 אמנים: גוטמן, ראובן, לובין, אליהו נאמן (ניומן), שמי, פרנקל, פלדי, ליטבינובסקי, יונה שכטר, ציונה תג´ר וזריצקי.
התעוררות האמנות המודרנית בישראל
עד שנות העשרים היוותה ירושלים את המרכז האמנותי של ישראל. מצודת “מגדל דוד” הייתה מוקד ההתרחשות בשנים 1921, 1924 ובשנת 1925. במצודה נערכו בזמנו תערוכות קבוצתיות של אמנים מהשורה הראשונה בארץ. תערוכות אלו סימנו את ראשית ההתעוררות של האמנות החדשה בארץ. כאשר החלה העיר תל אביב לתפוס את מקומה כמרכז תרבותי-אמנותי בארץ נהרו אמנים מהרי ירושלים אל העיר החדשה שהחלה להשריש על מישור החוף.
מרכזים חדשים לאמנות נפתחו בארץ. ה”סטודיו לציור מטעם מועצת פועלי תל אביב”, פרי מאמציו של הצייר יצחק פרנקל, פתח את שעריו ברוח הסגנון האוונגרדי הצרפתי אותו אימץ בעת לימודיו בצרפת. הסטודיו פעל עד שנת 1929 בתל אביב.
תיאטרון ה”אהל” (שבמקורו נקרא- “סטודיה דרמטית שליד ועדת התרבות”) הוקם על ידי הבמאי משה הלוי, שרצה לבנות תיאטרון פרולטרי והגשים את רצונו זה באמצעות תיאטרון ה”אהל” אותו ייסד בשנת 1925 וניהל. משה לוי שאף לקחת חלק אינטגרלי משמעותי ביצירת האמנות בעברית בישראל, ואותו צריף שהוקם ברחוב הירקון, על אחת הגבעות לנגד הים הכחול, שימש לתערוכה קבוצתית – “תערוכת אמנים מודרניים” ששאפה להביא את האמנות לכלל העם העובד.
היום בו נפתחה התערוכה (14 בינואר 1926), שימש עבור אותה קבוצת אמנים יום חגיגי שבו “האני מאמין” שלהם הופץ כחלק מקטלוג התערוכה המודפס. שלונסקי הגדיר זאת יפה, ובדרכו המרדנית ראה ב”אהל” כבית הכנסת של האמנות הישראלית. “בית כנסת חדש… במקום אלוהים נעמוד אנחנו…”, ציין. תפקיד ארגון התערוכות ב”אהל” הונח על כתפיו של השחקן יהודה גבאי.
אותו צריף קטן קיבץ לתוכו שלוש תערוכות קבוצתיות משמעותיות לאמנות הישראלית בשנות העשרים שהתקיימו בשנים 1926-1928, אחת בכל שנה. 18 ציירים ופסלים השתתפו בסך הכול בשלוש התערוכות.
בתערוכה הראשונה, בשנת 1926, הוצגו 20 רישומים, 6 פיתוחי נחושת, 10 ציורים בצבעי מים ו- 39 תמונות שמן שנוצרו על ידי 11 אמנים: גוטמן, ראובן, לובין, אליהו נאמן (ניומן), שמי, פרנקל, פלדי, ליטבינובסקי, יונה שכטר, ציונה תג’ר וזריצקי.
כאמור, בשנת 1927 נערכה התערוכה השנייה שבה הוצגו 53 יצירות בצבעי מים ושמן וכן רישומים לצד פסלים של נחום גוטמן וחנה אורלוף. השתתפו בתערוכה כמעט כל האמנים שהציגו עבודותיהם בתערוכה הראשונה: פלדי, זריצקי, ציונה תג’ר, גוטמן, שמי, פרנקל, ליטבינובסקי, ראובן ולובין (למעט אליהו נאמן ויונה שכטר), ונוספו פרסמן, בוגרשוב, מוסיה דוד נבות, אלואיל, ספוז’ניקוב (אלחנני) וחנה אורלוף.
בתערוכה שלישית, בשנת 1928, השתתפו גוטמן, זריצקי, ליטבינובסקי, לובין, פלדי, פרנקל, שמי, ציונה תג’ר, מוסיה בוגרשוב וגם הפסל מלניקוב. בתערוכה זו הוצגו 52 יצירות בשמן, בצבע מים ובגואש, וכמו כן הוצגו רישומים, פיתוחי עץ ושני פסלים.
מחווה לאמנות שנות העשרים בארץ
הניסיון להתחקות אחר ההשפעות שניתבו את אמני התערוכות ליצירותיהן דאז מוגש במאמרה של ד”ר גילה בלס שהתפרסם בקטלוג של תערוכת “שנות העשרים באמנות ישראל” בשנת 1982 (מוזיאון תל אביב), שישים שנה לאחר תערוכת “אהל” הראשונה. התערוכה שימשה כמחווה לאותם אמנים, בני הדור הראשון לאמנות החדשה בארץ, שתרו אחר דרכם הייחודית באמנות הארץ ישראלית.
בלס טענה כי ציירי אותה תקופה ניזונו מהציור הרוסי האוונגרדי, מהקוביזם, הפוטוריזם והקונסטרוקטיביזם שהוגדר כמודרניזם באותה התקופה. אך לטענתה, אמני הארץ יצרו, למרות השפעות אלה, רוח מודרנית ייחודית שהציגה את המציאות הארץ ישראלית כפי שהיא בעיניהם דרך האמנות. ולכן, האמנות שהוצגה, גם אם עוצבה ברוח הקוביזם, לא הפגינה קוביזם אנליטי שניתן היה למצוא ביצירותיו של פיקסו לדוגמה, אלא הציגה יצירות נרטיביות מבלי להניח בצד את נושא היצירה או את התיאור המציאותי כפי שהם תפסו אותה.
כמה יצירות הותירו רושם עז על הצופים והמבקרים:
· “חיבור ללא עצמים” של הצייר יצחק פרנקל. שתי יצירות שאבדו עם השנים, ייתכן שמרצונו.
· קומפוזיציות של עצמים בסגנון פוריסטי מאת לובין שהפליא גם ביצירות ברוח האוריינטליזם כגוטמן, רובין ופלדי.
· “דיוקן גנסין”, יצירתו של ליטבינובסקי שבה עשה שימוש באלמנטים קובו-פוטוריסטיים על גבי עיצוב ריאליסטי, ויצירתו “חתן וכלה” שהגישה ניחוח רוסי אוונגרדי תוך שימוש במשטחים גיאומטריים המוגשים כמערכת שלמה יחד עם ניגודים חזקים הבאים לידי ביטוי בצבעים.
· בתערוכה הופגנה גם שאיפתו של מנחם שמי לקומפוזיציה פשוטה ונקייה ברוח סיזאן. הוא ניסה כוחו בפשטות ובבהירות צורנית המחוברת בינה לבינה בקשר הגיוני, כפי שהגדיר זאת.
· ציונה תג’ר הושפעה מאנדרה לוט, המורה שאצלו למדה בפריז ומהצייר דרן. ביצירותיה ניכר היה הניסיון לעשות שימוש ביסוד הגיאומטרי ובעיבוד לתלת ממד בתוך התיאור הריאליסטי.
כפי שצוין, אסכולות שהיו נהוגות בארצות הגולה עדיין אחזו בציירי הארץ בכלל, ובאו לידי ביטוי באמצעים הצורניים בציוריהם. כך גם בתערוכות ה”אהל” המוזכרות, שבהן הורגשה השפעתה של אסכולת אמני פריז היהודיים. יצחק פרנקל היה אחראי על ניחוח אקספרסיוניסטי צרפתי זה שאותו הציג לתלמידיו בסטודיו שהקים.
בשנות העשרים נסעו ציירים בני הדור השני לאמנות הישראלית אל צרפת ושבו מצוידים בכלים שאפיינו את אסכולת פריז. זו תפסה מקום של כבוד באמנות הישראלית עד סוף שנות הארבעים. אותם ציירים התרחקו מהתפיסה הנרטיבית שבאה לידי ביטוי בארץ, ובחרו לתת דגש לערכים אמנותיים כצבע שהתמסמסו במודע בתחילת שנות העשרים.
כאמור, תערוכת “שנות העשרים באמנות ישראל” בשנת 1982, שישים שנה לאחר תערוכת “אהל” הראשונה הייתה כמחווה לאותם אמנים, בני הדור הראשון לאמנות החדשה בארץ, שתרו אחר דרכם הייחודית באמנות הארץ ישראלית.