דלות החומר אינה מעידה על תוכנו

דלות החומר אינה מעידה על תוכנו

קובי שמואל

בין היוצרים , רפי לביא, נחום טבת, מיכאל דרוקס, יהודית לוין, יאיר גרבוז, תמר גטר,
הנרי שלזיניאק, מיכל נאמן ונוספים.
דלות החומר אינה מעידה על תוכנו.

משנות ה-60 ועד שנות ה-80 של המאה ה-20 בעטו ניחוחות ביקורתיים באוויר לאור סגנון אמנותי, סגפני בתוצריו, שנקרא- דלות החומר. בין היוצרים העיקריים שבחרו בנתיב זה היו רפי לביא, נחום טבת, מיכאל דרוקס, יהודית לוין, יאיר גרבוז, תמר גטר, הנרי שלזיניאק, מיכל נאמן ונוספים.

סגנון דלות החומר העדיף להעמיד את עקרונות פעולותיו על גבי משטחי ציור מאשר לעשות שימוש בפיסול התלת ממדי. הסגנון צמח מתוך ראייה לאחור על ציר הזמן ההיסטורי של האמנות בארץ. חומרי היצירה היו פשוטים ודלים, אך הרעיון קיפל בתוכו נטייה ביקורתית חזקה, ארס פואטית, של האמנים על החברה הישראלית בנושאים חברתיים ופוליטיים.

סגנון דלות החומר החל לנבוט על פני שדות האמנות הישראלית כאשר קבוצת אופקים חדשים פיתחה את הציור המופשט לכדי הפשטה צורנית של הנגלה והמתרחש באותה תקופה דרך עיניהם של אמני הקבוצה. המציאות צוירה בסגנון מופשט לירי, בליווי השפעות אקספרסיוניסטיות, בקרב אמני קבוצת אופקים חדשים, ואמנים כגון אריה ארוך ואביבה אורי הרימו את הכפפה ולקחו את מסע הצבע והחומר אל המקום הסגפני יותר של סגנון דלות החומר. יצירותיהם היוו מודל להפשטה ואיקונוגרפיה נסתרת מעט (חקר משמעותם של אמצעים חזותיים ביצירות).

חומרי הגלם ששימשו את יצירות הסגנון נלקחו מעולמה של החברה הישראלית כגון עץ דיקט (עץ לבוד) וקרטון. הצבעים היו צבעים תעשייתיים ששולבו בקולאז´ים, בשרבוט ילדותי ובכתיבה. כל האלמנטים יצרו במכוון מראה פשוט ודל.
זאת ועוד, האמנים הראשונים של הקבוצה לקחו חלק בעשייה ניסיונית בתחום האמנות האוונגרדית יחד עם קבוצת עשר פלוס שבחרה לפעול ללא קו אסתטי אחיד, ועשתה שימוש בתצלומים כחומרי אמנות ביצירותיהם.

תחילת דרכו של סגנון זה עומדת לזכות התערוכה “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית” (1986) שבה בחרה האוצרת שרה ברייטברג-סמל לשפוך אור על הקו המפריד בין האמנות הבינלאומית אז לבין האמנות המקומית, וזאת באמצעות תשקיף סוציולוגי אסתטי של יוצרי האמנות הישראלית ושל האופן שבו הם מתייחסים לאמנות המסורתית האירופית.

יצירותיו של האמן רפי לביא היוו דוגמה משמעותית לסגנון, ותיארו את תל אביב כחוויה מודרנית אירופית ציונית שאינה מטופחת אלא זנוחה. בעבודותיו נראו קולאז´ים של אירועי תרבות ותמונות מירחוני מגזינים המשולבים בשרבוטים ילדותיים, במדבקות, בדיקט ועליו לבן הסיד. אלה הפכו סימן היכר לסגנון דלות החומר.