הגם בזזת וגם ירשת? מוזיאונים בישראל לאיתור והשבת נכסי שואה
קובי שמואל
מה עלה בגורל יצירות האמנות של קורבנות השואה ומה בין ערך לאומי לבין זכות הקניין?
נכון לשנת 2014 ממתינות, ככל כנראה, כמה וכמה יצירות אמנות במוזיאונים של מדינת ישראל למוצא פיה של החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה. מנהלי המוזיאונים נקראו לשיתוף פעולה בתהליך האיתור של יצירות השייכות לקורבנות השואה, כשהמטרה היא החזרתן אל בעליהן החוקיים כחובה מוסרית ולא רק ערכית כלכלית.
בשנת 2006 החל התהליך עם הקמת החברה לאיתור והשבת נכסי שואה על ידי המדינה בהשראת החוק לנכסים של נספי השואה. החברה קיבלה את הסמכות לנהל תיקי נכסים פיננסיים ונכסי נדל"ן במטרה להשיב אותם אל בעליהם החוקיים, קורבנות השואה ומשפחותיהם. חלק מהנכסים אכן חזרו לביתם, חלקם בתהליכי העברה וחלקם עדיין עומדים כאבן שאין לה הופכין בעקבות מידע לוקה בחסר.
רק השנה החלה פעילותה של החברה לתפוס תאוצה בתחום האמנות, והשאלה העומדת על הפרק היא: כמה יצירות כגון אלו שאין יודעים על עברן ועל בעליהן החוקיים, ממתינות במוזיאונים? שלא נדבר על יצירות שנמכרו לקונים תמימים שאינם יודעים כי רכשו יצירה שבמקורה שייכת לקורבן שואה.
מהו "חקר מוצאות"?
ההליך בו החליטה החברה (לאיתור ולהשבת נכסים של נספי שואה) לנקוט נקרא "חקר מוצאות", ומטרתו הנעת המוזיאונים בישראל להשתלשלות אירועים בה תיבדק ההיסטוריה של כל יצירה הקיימת במוזיאון על מנת להתחקות על מקורותיה, לאתר יצירות השייכות לקורבנות השואה ולהשיבן אל היורשים החוקיים. מדובר בפעולה חסרת תקדים בישראל.
אליה וקוץ בה – כיצד לנהוג ביצירה "מקודשת"?
הבדיקה באשר לבעלים החוקיים של היצירה מתחילה את דרכה באיתור יצירות אמנות שנוצרו לפני מלחמת העולם השנייה והגיעו מחו"ל. כאשר הפרטים לוקים בחסר באשר להשתלשלות ההיסטורית שלה (למי נמכרה, כיצד הועברה וכולי) נבדקת האפשרות כי ייתכן ומדובר באספנים יהודיים או באמנים שנאלצו למכור או לתת יצירות תחת איומי המשטר הנאצי. הצלבה בין פרטים היסטוריים למידע באשר למכירות פומביות, רשימות של ארכיונים שונים ועוד מאפשרת להתחקות אחר בעלי היצירה החוקיים. מדובר בתהליך מורכב וארוך שלא תמיד נושא פרי.
העמקה בנושא מעלה בעיה אחרת:
היורשים החוקיים של אותן יצירות, כאשר שרשרת הפעולות אכן נושאת פרי, לעתים בוחרים להוציא את היצירה משערי המוזיאון ולהעמיד אותה למכירה פומבית. מצב זה עלול לייצר סיטואציה בה היצירה נמכרת לאדם שאינו מחובר רגשית לערכה של היצירה ואינו מעריך את מקורה.
מי אנחנו שנקבע למי נמכרת יצירתו של קורבן שואה שמשפחתו, בעליה החוקיים, בחרה למכור? מאידך, האם הגיוני שיצירתו של אדם שנספה בשואה תתלה בסלונו של שיח´ זה או אחר או חלילה תגיע לידי עוכר ישראל?
האם מדובר בבעיה ערכית לאומית? האם מדינת ישראל צריכה לשקול שוב את האחריות שיש בידיה באשר ליצירות של קורבנות השואה? האם נכון להעמיד את קדושתן הערכית לאומית של אותן יצירות לעומת זכות הקניין הפרטי? אולי כדאי, ראשית כול, להניע את גלגלי המכונה ולהחזיר לאותם אלה שחוו עוול שאין לו מחיר, את נכסיהם האמנותיים ואחר כך לגעת בשאלות פילוסופיות אלו, אם בכלל. נקודה למחשבה.