קבוצת עשרה – קריאת תיגר על אמנות ישראלית “שמתפשטת”

קבוצת עשרה – קריאת תיגר על אמנות ישראלית “שמתפשטת”

קובי שמואל

הקבוצה החלה את דרכה בשנת 1951 ופעלה בארץ במשך תשע שנים בהן הציגה שתים עשרה תערוכות. היא ניסתה להציב את הטון המקומי הישראלי כנקודת התייחסות משמעותית לעומת האמנות המופשטת בה אחזה קבוצת אופקים חדשים.

חייו של אמן אינם קלים בלשון המעטה. אמנים צעירים יוצאים לאוויר העולם, בתום לימודיהם, כשהם חמושים ביצירתיות, בדמיון, בחזון ובתכנים אינטלקטואלים. רובם מתקשים להרים את אפם מעל פני המים מבחינה כלכלית, ומוצאים את עצמם נאבקים גם על דריסת רגל בסצנה האמנותית בארץ.

אחד הפתרונות למצב הגיע בדמותה של התאגדות, הקמת קבוצה הממנפת את כוחה לתערוכות משותפות. “יחד הוא כוח”, סבירות שמישהו מהם כבר אמר בעבר במהלך היווצרותן של הקבוצות הראשונות. קבוצת העשרה צמחה על פני קרקע פורייה שאיבדה את בתוליה בתחום ההתאגדויות עוד לפני הקמת המדינה.

קצת היסטוריה לפני שסופרים עד עשר

קבוצות המייצרות תערוכות משותפות כבר פעלו בארץ מאז שנת 1923 (אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל). הן הציגו, במקרה זה, תערוכות אקלקטיות ברמות אמנותיות מגוונות. למרות שהאג’נדה לא נכתבה במפורש על שום קלף, שאיפת האמנים הייתה להציג אמנות מודרנית שיש לה השפעה אירופית אך בסגנון מקורי המחובר למציאות הישראלית. התוצאות אופיינו בעיקר באלמנטים ציוריים.

קבוצת אופקים חדשים הוקמה בשנת 1948 בעקבות שערורייה שהתבססה על הזמנת ואי הזמנת אמנים ישראליים להציג את פירותיהם בתערוכה בוונציה. מי שכיהן בזמנו כיו”ר אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, יוסף זריצקי, בחר את רשימת האמנים המוזמנים בעצמו. בחירה זו שימשה זרז לחברי קבוצת אופקים חדשים להתאגד יחד עמו לאחר שהורחק בשל אותה בחירה, לקבוצה שמנתה 15 אמנים ובחרה להעדיף את היצירה האוניברסאלית על פני המקומית בהשפעת האמנות המופשטת שהגיעה מאירופה.

מרגישים את הדופק בקבוצת העשרה

מתחת לאלמנטים הטהורים והבסיסיים של הציור המופשט, הבאים לידי ביטוי בקומפוזיציה, בצבע, במרקם ובקו, החלו לרחוש קולות אחרים שהביאו בסופו של דבר להקמת קבוצת העשרה בה לקחו חלק אלחנן הלפרן, שושנה לויסון, צבי אלדובי, אפרים ליפשיץ, אליהו גת, שמעון צבר, שולמית טל, משה פרופס, קליר יניב, צבי תדמור ודן קדר.

הקבוצה החלה את דרכה בשנת 1951 ופעלה בארץ במשך תשע שנים בהן הציגה שתים עשרה תערוכות. היא ניסתה להציב את הטון המקומי הישראלי כנקודת התייחסות משמעותית לעומת האמנות המופשטת בה אחזה קבוצת אופקים חדשים. מתערוכה לתערוכה השתנה הרכב הקבוצה. אמנים עזבו, אחרים הצטרפו ולעתים גם שם הקבוצה השתנה בהתאם (כך למשל תערוכת התשעה שהוצגה בשנת 1953 ומנתה תשעה אמנים). יש הטוענים כי השם: קבוצת העשרה נבחר בכוונה כדי לייצר תחושה החפה מכל אידאולוגיה.

המניפסט של הקבוצה החל להיווצר רק בתערוכתה השמינית וטען לרצון למצוא דרכי ביטוי אמנותיות שמקורן בשורשי ארץ ישראל ומושפעות מנופה ומרוחה. יש לציין כי למרות הכותרת האחידה הורגשו במשך הדרך קריצות למגמות מודרניסטיות שאפיינו את קבוצת אופקים חדשים, ולו בשל הקשרים המקצועיים והאישיים ששררו בין חברי הקבוצות.

בשלהי שנות החמישים החלו חברי הקבוצה לנטוש את הפעילות המשותפת עד כדי הפסקת התערוכות. הרעיון שליווה את הקבוצה במהלך עבודתה, התעורר לתחייה לאחר מלחמת יום הכיפורים בדמותה של קבוצת אקלים בה פעלו גם כמה אמנים יוצאי קבוצת העשרה.