קבוצת עשר פלוס – חדשנות בשמי האמנות הישראלית

קבוצת עשר פלוס – חדשנות בשמי האמנות הישראלית

קובי שמואל

האמנות האוונגרדית עלתה לקדמת הבמה בארץ כאשר קבוצת עשר פלוס החלה לפעול בשנת 1965.
חברי הקבוצה: היוזם ואביה הרוחני- רפי לביא, בני אפרת, מתי בסיס, אמנון וינשטיין, סרג’יו סגרה, אהרון ויתקין, איתן קאופמן, גילה צור, ציונה שמשי, יוסף גטניו, בוקי שוורץ, משה גבע
קבוצת עשר פלוס – חדשנות בשמי האמנות הישראלית

האמנות האוונגרדית עלתה לקדמת הבמה בארץ כאשר קבוצת עשר פלוס החלה לפעול בשנת 1965. עשר תערוכות צבעו את האמנות הישראלית דרך עיניי הקבוצה באור יוצא דופן ושונה מהמוכר עד כה.

חברי הקבוצה: היוזם ואביה הרוחני- רפי לביא, בני אפרת, מתי בסיס, אמנון וינשטיין, סרג’יו סגרה, אהרון ויתקין, איתן קאופמן, גילה צור, ציונה שמשי, יוסף גטניו, בוקי שוורץ, משה גבעתי, אפרים קידרון, פנחס עשת, דני שוורץ, אורי ליפשיץ, אהרון דוקטור.

הרוח שהנחתה את הקבוצה, נשבה ללא קריאת תיגר על התנהלות, אדם או גישה בארץ. קבוצת עשר פלוס רצתה להעמיד תערוכות שבמרכזן תעמוד התמודדות אמנותית אחרת ואתגר שונה, אם ברמה הטכנית ואם ברמה הפילוסופית-ספרותית וכדומה. הם טענו לשבירת שיגרה אמנותית, לשינוי בעשייה בתחום. חברי הקבוצה רצו לרענן את האוטומט המחשבתי ואת ההתנהלות האמנותית השגרתית בדרכים שונות, ולכן יזמו מפגשים עם אמנים אחרים מתחום המוזיקה, הקולנוע והשירה הכתובה ובכך העשירו את עולמם וקיבלו השראה רחבה יותר.

הקבוצה פעלה תחת תקנון מסוים המפרט את אופי ההתנהלות, המפגשים והתערוכות כאשר הראשונה שנערכה תפסה מקום בביתן האמנים בתאריך 10.2.66, נקראה: עשר פלוס עבודות גדולות והייתה מושקעת ומדוקדקת לפרטיה. בתערוכה השתתפו 17 מתוך כלל חברי הקבוצה ומטרתה הייתה להציג תערוכה שאינה אחת מ… אלא אחת ויחידה, צעירה ומיוחדת. אותה תערוכה שמשה אבן דרך משמעותית הרבה יותר מהמתוכנן מבחינתם. היא אכן הפכה את הקבוצה למותג שעורר גלים גם בשנים הבאות, אבל הייתה הראשונה והאחרונה במתכונתה הנוכחית.

אמצעי המימון היו דלים וקטלוג התערוכה הודפס בהתאם. החופש בתערוכה הוגדר תחת מגבלה אחת והיא הנושא של התערוכה. כל חבר יכול היה לעשות שימוש בכל חומר וטכניקה כאוות נפשו וההנחיה של רפי לביא נגעה ברצון ללכת כמה שיותר רחוק בעשייה האמנותית. כוונתו הייתה ליצירות יוצאות דופן ומעלות חיוך. ההומור שרצה לייצר היווה מבחינתו סוג של גימיק, אבל מסתבר שהמפגש בין רעיון זה לקו המחשבה הכללי של האמנים, היה שונה מעט.

אמני התערוכה התייחסו בכובד ראש ליצירותיהם משום שמעבר לרצון להביא את הרוח הבועטת אליה התכוון, הם רצו גם, באופן טבעי אולי, לזכות בהכרה על יצירותיהם. ייתכן גם שהיו אלה שלא רצו לפגוע בשמם הטוב שכבר החל להתבסס. אגב, רפי לביא עצמו “שם קץ” לחיי מרבית יצירותיו שהוצגו בתערוכות הקבוצה, עובדה שיכולה לגרום להרמת גבה לגבי איכות התוצרים. על כל פנים, חופש הביטוי בכל התערוכות של הקבוצה אפשר לכל אמן להציג את דמיונו היצירתי הפרוע. הקבוצה פעלה במשך ארבע שנים פחות או יותר (דצמבר 1965 – ספטמבר 1970) ולאחר מכן, שככה הרוח.