רוברט בזה נולד באתונה. אביו היה סוחר עור אשר טייל רבות לטורקיה למטרות מסחר. בעקבות כך משפחתו והוא עברו לאינסטנבול כאשר רוברט היה עוד ילד. ב-1923 כאשר פרצה מלחמה בן טורקיה ליוון, משפחתו חזרה לאתונה, שם רוברט סיים את לימודיו באקדמיית אתונה לאמנות.
כתלמיד הוא השתתף במספר של תערוכות קבוצתיות וזכה במקום ראשון בזכות רישומיו בצבעי מים, רוברט היה התלמיד הצעיר ביותר שזכה בפרס הלאומי.
כאשר בזה סיים את לימודיו הוא התפרנס מעבודות גרפיות וציור למען מטרות מסחריות. דוגמא לעבודותיו היא המכסה של קופסאת הסיגרייה “פאפס-סטארטו”. בתחילת שנות ה-30 הוא הכיר בחורה יהודיה צעירה אשר הגיעה מפולין ליוון, הם החליטו להינשא ולהגר לפלסטינה. הם ניסו להגיע לפלסטינה עם סירה אבל ברגע האחרון התברר שהם לא יכולים לעשות “עליה” (אישור לעלות לפלסטינה). לכן הם הגיעו לפלסטינה דרך לבנון. הם הגיעו לאדמה המובטחת ב-1934 כאשר בזה בן 26 בלבד. עם הגעתו בזה הצטרף לאיגוד הציירים שרק נוסד. התערוכה הראשונה הוצגה בקפה הילל, בתל אביב. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, בזה היה אחד מהראשונים שהתנדבו לצבא הבריטי. ב-1940 הוא קיבל אות הערכה מהצבא הבריטי להישגיו בתחום האמנות. כאשר הוא נשלח לחזית המלחמה, הוא קפץ מהרכבת וברח מחובותיו. הוא הוגדר כעריק ונשלח להתסכלות. הוא הסביר שהוא לא יכול לעמוד במראה הדם ושוחרר מכל מחויובתיו לאחר חודש בכלא.
רוברט בזה היה אחד מהאמנים שעזבו את איגוד האמנים לאחר מלחמת השחרור ב-1949. קבוצת האמנים שעזבו את האיגוד נקראו ה”פורשים”. הסיבה לעזיבתם היית יושב ראש (זאריצקי ) בעייתי אשר הוביל את הציירים למתווה ציור ברור בסגנון מילולי-אבסטרקטי. זאריצקי היה ידוע כיושב ראש כריזמטי אך בעייתי, דבר שגרם לו לרכוש מספר אוייבים. “הפורשים” היו ממקימי הקבוצה שנראה “אופקים חדשים”. קבוצה זו הכירה את האמנות המודרנית לציבור הישראלי, מעשה שהיה מהפכני בזמנו.
בשנות ה-50 “אופקים חדשים” התפרקו וחבריה התפצלו כל אחד לדרכו. רק אז בזה החל להגשים את חלומו ועבר לפריז. ב-1954 בזה ואישתו רבקה, מעצבת תכשיטים ידועה, ארזו את חפציהם והיגרו לצרפת. בפריז בזה החל לראשונה לעסוק בפיסול. בשל חוסר כסף הוא פיסל תחילה בזבל שהוא אסף מהרחובות. קמונת האמנים בפריז קיבלו את בזה לחיקם מהר מאד והוא ניהיה חלק מקבוצת האוונגד הפריסאי אשר לה היו 180 חברים מכל העולם.
לאחר 7 שנים בזה החל להרגיש געגועים לישראל והוא חזר, בזה התיישב בעיר העתיקה של צפת. לאחר שובו הוא הצג את עבודותיו במוזיאון הלאומי בירושלים ובמוזיאון לאמנות מודרנית בתל אביב. בזה כמו כן הציג את עבודותיו כל שנה באתונה. בתחילת הקריירה שלו בזה היה צייר פיגורטיבי אך לאט לאט הוא נמשך לאבסטרקט. בזה היה ידוע בציוריו של הנוף הים התיכוני בצבעי מים. הוא צייר את נופי יפו עד ספרד. פסליו הראו חשיבה חברתית ומתריסה נגד חוסר השיוויון, עבודות אלו הראו עד כמה בזה היה הומניסט.
בזה השתתף במספר תערוכות יחיד במספר מוזיאונים וזכה בפרסים רבים כגון פרס דיזינגוף ב-1946 וב-1969 ופרס מונאקו ב-1966.
בספר “רוברט בזה – צבעי מים”. גילה בלס כתבה: “אם היה איי פעם ספק לגבי קיום ציור ים תיכוני, אז עבודותיו של רוברט בזה מבטלות ספק זה. מאתונה, שם הוא נולד, בחור צעיר זה הגיע לפלסטינה, צד חוף אחר לאותו ים וכך כאשר חבריו הציירים הגיעו מאירופה והוכו בהלם מהשמש הים תיכונית, בזה הרגיש בבית עם האקלים הידוע לו.”
בזה רכש לעצמו שם בתחום האמנות בישראל, יחד עם נחום גוטמן ושמשון הולצמן. אך בזמן שהולצמן חווה קשיים בלזנוח צורות, חוש ההומור של גוטמן נכנס לציוריו וגרמו לכך שיראו כסיפור ציוריו של בזה היו ציורים טהורים. המכחול, הצבע, הנייר ושום דבר אחר מבלבד הידע כיצד לשים צבע. היה נדמה שאף אחד אחר לא היה יכול לבטא את הים ואת האקלים הים התיכוני טוב יותר מרוברט בזה.
“כל חיי פיסלתי בברונזה, עופרת, חומרים סינטטיים וכמעט מכל דבר. יצרתי כה הרבה פסלים. זה היה לפני 30 שנה שהצגתי את עבודותי עם וסארלי וקיסר. פסלים שעשיתי עם אלמנטיים קינטיים, האם אתה מבין? אני פסל. צייר ופסל.”
שאלה: “אמרתי שאתה פסל פעמיים, מדוע?”
“זה מאחר שפה בישראל אנשים לא יודעים שאני פסל. הם יודע שאני רק צייר אקוורל, אך בפריז הם יודעים שאני פסל.”
שאלה: “האם זה מפריע לך שאנשים לא יודעים שאתה פסל?”
“זה כמו שיהיה לך חלק בגוף שלא תוכל לראות.”
מקור: צומת השרון, 1988
רוברט בזה קיבל את ההכרה כפסל שלה הוא ייחל ב1969, כאשר אחד מפסליו בעופרת זיכו אותו בפרס דיזינגוף.
ב-1990, בזה זכה בפרס דיסקונט. שופטיו הסבירו את ההחלטה: “רוברט בזה הוא צייר פורה במגוון תחומים. ציורי האקוורל שלו משחקים תפקיד חשוב בהיסטוריה של האמנות הישראלית. הם מאופיינים בצבעים זוהרים ועשירים. הם מביעים בצורה נאמנה את איכויות האור המקומי. ציוריו של בזה מלאים בהדוניזם ובהנאת החיים. מעלות אלו עושים את בזה לאחד מחשובי האמנים בישראל אשר תופסים את מעלות הים התיכון.
גלובס 1990.