מוזיאון תל אביב -אולי זאת הסיבה לחיוך המסתורי של המונה ליזה

מוזיאון תל אביב -אולי זאת הסיבה לחיוך המסתורי של המונה ליזה

קובי שמואל

האם מדובר במעקב קלוקל או בשינוע לוקה בחסר, או אולי בכמה חומדים לצון שבחרו להעלים יצירות אלו ואחרות ממדפי מוזיאון תל אביב?

מוזיאון תל אביב סופר אחת לשמונה שנים את היצירות עליהן הוא מופקד. מסתבר כי בין ספירה אחת לרעותה נעלמו כמה יצירות מן המדף. מה קורה כשהאור כבה בסוף כל יום במבנה? מי מחזיק בנעל הזכוכית שנשמטה מרגלה של סינדרלה?

חזונו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, להקים מרכז אמנותי שייגע בתרבות וברוח היצירה של האדם אכן קרם עור וגידים כאשר בשנת 1932 נוסד מוזיאון תל אביב לאמנות, בתחילה בביתו ברחוב שדרות רוטשילד ומאוחר יותר בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו ברחוב שדרות תרס”ט (1959) ובמשכן הקבע ברחוב שדרות שאול המלך (1971). עם השנים הורחב המוזיאון, שופץ והגדיל את היקף תערוכותיו (אגף חדש וגדול בצדו המערבי של המוזיאון בשנת 2011 ומוזיאון לצילום ואמנויות פלסטיות בשנת 2013).

אם נרצה לספור את היצירות המוצגות במוזיאון, סבירות שלא נוכל. המספר המדויק אינו ידוע. מדוע? שאלה מצוינת.

כאמור, מוזיאון תל אביב מבצע ספירה של היצירות הנחות במשכנו אחת לשמונה שנים, וכנראה שישנן למעלה מ-34 אלף יצירות באגפיו. המספר אינו מדויק משום שבן ספירה אחת לרעותה נמצא כי נעלמו למעלה מ-500 יצירות (רפרודוקציות ויצירות מקוריות). היכן הן? האם מישהו טרח לבדוק? ומדוע בכלל נוצר מצב שבו שכיות חמדה בעלות ערך כספי עצום וערך רגשי שאין למדוד, פשוט מתפוגגות?
דו”ח המבקרת של עיריית תל אביב משנת 2010 מציין כי אוספי האמנות מנוהלים בשיטות ישנות. כמו כן חשף הדו”ח כי מי שהיה בזמנו מנכ”ל המוזיאון והאוצר הראשי שלו, פרופ´ מרדכי עומר (ז”ל), עבד ללא חוזה והשתכר מעל להיקף המשרה שלו במשך כמה וכמה שנים טובות.
תועלתו של הציבור. האומנם?

המוזיאון הוא תאגיד עירוני שרשום כחברה לתועלת הציבור ושייך לעיריית תל אביב. המוזיאון חי ונושם תודות למימונה של המדינה ושל עיריית תל אביב. בנוסף הוא ניזון מתרומות ומהכנסות עצמיות. היכן, אם כן, נמצא רכושו של הציבור שנעלם?

מרחבי המוזיאון מתוגברים במצלמות אבטחה במשך 24 שעות, אבל האם מאז אותן ספירות אחרונות שנערכו, שכלל המוזיאון את שיטות המעקב שלו ממחברות רישום לתכנות ממוחשבות מדויקות ואחראיות יותר? האם המעקב על הכניסה והיציאה של כל יצירה נעשה אחראי יותר? וגם אם כן, מי נותן את הדעת באשר לאותן יצירות שגורלן אינו ידוע? שאלה למחשבה.